ריטלין! האומנם?
על הריטלין כמענה לילדים מחוננים ובכלל…
האומנם?
בלי ריטלין הוא לא לומד…
אם הוא לא יקבל ריטלין הוא יגיע לרחוב…
בלי ריטלין הוא בכלל לא מתפקד…
בלי ריטלין אין לו יכולת ליצור קשרים חברתיים…
בלי ריטלין הוא אלים ולא מקבל סמכות…
בלי ריטלין הוא לא מאפשר לכיתה ללמוד ולמורה ללמד…
בלי ריטלין הוא לא יגיע לנאס"א…
(במאמר זה אקרא לכל סוגי התרופות הממריצות בשם ריטלין).
האם הריטלין הוא חזות הכל?
ונניח, רק נניח, לרגע, שהריטלין מנע את כל הנ"ל. מה זה אומר? שאנחנו שמים פלסטר על הסימפטומים.
שאנחנו לוקחים כל הזמן אקמול, כי יש לנו חום תמידי, ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב איך למנוע את החום ומה גורם לו.
זה אומר, שאנחנו דנים ילד, לקחת כל חייו מעוררים וממריצים, כי לא לימדנו אותו אף פעם, איך הוא פועל, מה מניע אותו, ואיך הקשיים שלו באים לידי ביטוי.
זה אומר, שאף אחד מאלה שיודעים הכי טוב מה טוב בשבילו, לא שאל אותו מה יעזור לך? מה קשה לך? על מה אתה כועס ומה לא הבנו?
בספרם של עמלה עינת ותומר עינת: "כתב אישום",1 עולה שוב ושוב, לאורך כל הראיונות עם אסירים שונים, אמירה אחת משותפת: אף אחד לא היה שם בשבילי.
אף אחד לא חשב לשאול אותי, מה שלומי, מה קורה בבית, מה קשה לי, מה אני מבקש… אף אחד לא ראה אותי באמת.
יש אמירות גם פה ושם על אנשים שניסו לעצור רגע, ולעזור מעט, אך אלה היו מקרים נקודתיים, שנזכרים לטובה אך לא עצרו באופן מערכתי, מושכל, והומני את הרכבת שלפיה – אם אתה לא "כמו כולם", אז נעזור לך להתמיין החוצה מכאן.
ונגיד שמישהו היה מחליט לתת לאסירים האלה, כשהיו ילדים, ריטלין?
רק ריטלין!
בלי טיפול רגשי, בלי התערבות משפחתית, בלי ארגז כלים שעוזר להתמודד במצבי לחץ ופגיעה, בלי אסטרטגיות פעולה ותובנות לגבי עצמי –
האם הם היו במקום אחר?
האם לכל מי שממליץ על הממריצים האלה, יש מושג קלוש, מה קורה למי שלוקח אותם בהמשך הדרך?
המורה, היועצת והפסיכולוגית שהמליצו לקחת אותם, כבר התחלפו. המסגרות הלימודיות התחלפו. הצרכים התחלפו.
ועם הזמן הגיעו חרדות, דיכאונות, ותופעות הלוואי, שמטופלות בעוד תרופות הרגעה כאלה ואחרות, ולא נשאר שם אף אחד, שליווה את התהליך ועקב אחרי מה שקורה.
עבדתי חמש עשרה שנה, כיועצת חינוכית, במרכז להעשרת מחוננים שבו לומדים, ילדים מחוננים מגיל גן ועד סוף תיכון.
לפני כן, עבדתי כמורה עם גילאים שונים, כמורה, שמשתלבים אליה ילדים מהחינוך המיוחד, וכמדריכת המורות שלהם.
בנוסף, כאמא לשלושה ילדים ליקויי למידה ועם קשיי קשב וריכוז, למדתי ופיתחתי תובנות, גישות ושיטות לעבודה נכונה עם קשיים אלה, אצל ילדים במערכות החינוך השונות.
ומדוע חשוב לי להביא פרטים שלכאורה נראים לא רלוונטיים?
ילדים מחוננים באים למרכז לאורך שנים. חלק נכבד מהצוות, במרכז בו עבדתי, הכיר אותם ועבד איתם לאורך שנים.
במשך השנים, יצא לי ללוות ילדים שהוגדרו תחת הכותרת של קשב וריכוז, ומקבלים ממריצים מגיל צעיר מאוד.
לאורך הדרך, חזיתי פעם אחר פעם, איך המינון עולה ועולה, והפרעות נפשיות כאלה ואחרות צצות כחרדה, דיכאון, איבוד שמחת החיים, איבוד היצירתיות, החשיבה הגבוהה והתקשורת הבין אישית. כשזה קורה – נוספים ל"תמונה" כדורים פסיכיאטריים נוספים.
פעם, כשהורה היה מתקשר אלי ואומר: לא יודע מה קורה לילד, ומתאר התנהגויות מדאיגות, הייתי שואלת המון שאלות, מנסה להבין ממה נובעת המצוקה ורק לקראת סוף השיחה שואלת לגבי תרופות. במשך הזמן, למדתי לשאול כבר בשאלה השנייה או השלישית האם הילד מקבל ריטלין ודומיו. לרוב התשובה היא חיובית.
כשאני תוהה בקול: האם יש קשר בין התופעות המתוארות לתרופה? לרוב, הרופא, ההורים והצוות המקצועי בבתי הספר הקבועים שלהם, לא מאמינים שיש קשר.
כשאני תוהה אם כדאי להפסיק לזמן מסוים את הממריצים ולראות אם החרדות פוסקות, התשובות שאני מקבלת בדרך – כלל הן:
הרופא אמר שאין שום קשר/ אי אפשר להפסיק סתם כך/ אם הוא יפסיק את הממריץ, הוא ישגע אותי ואת הבית/ אי אפשר ללמד בכיתה כשהוא בלי ממריץ / הוא יהיה עוד יותר באי שקט ואנחנו חוששים מאובדנות/ הפסיכיאטר אמר שנשנה את המינון.
כשאני שואלת מה עושה הילד שכל כך מפריע? (מחונן ושאינו מחונן) התשובות הן:
אין לו רגע שקט. תזוזה תמידית.
הוא מסתובב בכיתה ומשמיע קולות.
הוא יושב מתחת לשולחן / על השולחן וקורא ספר או משחק.
הוא לא מעתיק/ לא כותב/ לא מקשיב להוראות/ לא מוציא ציוד/ לא ממוקד/ לא משתף פעולה. / בורח לחצר / לא מוכן להיכנס לכיתה, למנהלת, וכיו"ב.
מצייר ומקשקש במחברת, מתעסק עם חפצים שונים, מפטפט, יוצא ונכנס, מתפזר ונמרח על כל השטח. מפזר אוכל ומלכלך הכל.
ובנוסף, אצל מחוננים –
מדבר בלי הפסקה / חמור קופץ בראש/ לא מצביע/ לא דוחה סיפוקים/ מתפרץ עם התשובות/ לועג לנעשה/ מסרב לסיים את המשימות שניתנו לכיתה/
לא מתעניין באתגרים שיינתנו לו, אם יסיים מה שצריך / בחופשים ובשבתות הוא כל הזמן מדבר על דברים ברומו של עולם/ מבלבל את המוח/ רב עם כולם/ אי אפשר לעמוד בקצב שלו / הוא מתחצף / במצבי תסכול הוא מפגין אלימות.
– האם הוא לומד?
לגבי ילדים מחוננים – בד"כ התשובה היא שהוא לומד, לא נכשל, אבל לא ממצה את הפוטנציאל. לא מתאמץ ולא מוכן להשקיע.
לגבי ילדים אחרים – לרוב התשובה היא שהוא לא לומד. ציונים לא טובים (לא בהכרח נכשל). יכול יותר. תחושה של אי יכולת וייאוש שמפורשת בעיני המורים כלא רוצה לעבוד.
יש ילדים, שמטעמים רגשיים, אינם פנויים ללמידה. שום ריטלין לא עוזר לעשות סדר במהומה נפשית. ריטלין לא שואל, מה כל כך מדאיג, מלחיץ, פוגע, מתסכל, ומה מעורר ככה, את כל השדים. ריטלין משקיט את גובה פני המים. על פניו – הים רגוע.
בעומק, יש מערבולות מסוכנות ובלתי ניתנות לצפייה.
איך נראית האלימות? פיסית או מילולית? פיסית כלפי עצמו או כלפי אחרים?
לרוב האלימות מתבטאת בבריחה החוצה, בעיטות בחפצים, אי רצון להיכנס לכיתה או למבנה, זריקת חפץ (לא בהכרח על מישהו אחר), צעקות, התנגדות, קללות וסירוב להישמע להוראות, הטחת אגרופים או ראש בקיר, (ולא מדובר על הפרעת תקשורת).
אלימות שמבטאת המון תסכול, אך לרוב אינה חורגת מביטויי כעס המאפיינים ילדים, כגון דחיפה, קללה, בעיטה.
בדרך-כלל, זו אינה אלימות המיועדת להשפיל, "להשפיט" לפגוע מתוך הנאה, או לצבור כוח על חשבון חולשה.
מוכרים לי גם מקרים שילד מפתח אלימות עבריינית, פיסית ומילולית, על כל השלכותיה, כפי שפורט לעיל. במקרה כזה יהיה צורך בהתערבות מקצועית, משפחתית ואולי תרופתית, אך אלו יהיו מקרים חריגים בבית הספר, ולא כפי שקורה היום, שבכל כיתה יש מספר ילדים המקבלים ממריצים ותרופות פסיכואקטיביות, מסיבות שאינן מפורשות נכון.
הפסיכיאטר קזימירץ דברובסקי חקר ילדים ומבוגרים המחוננים אינטלקטואלית ויצירתית ומצא שרבים מהם מבטאים עושר רגשי גדול מאוד, אך גם חווים קונפליקט פנימי, בין העולם כמו שהוא, לבין העולם כפי שהם תופסים אותו. דברובסקי טען שקונפליקט פנימי זה, המתויג לעתים קרובות על ידי אנשי מקצוע הרפואה כפסיכונוירוזה, הוא חלק חיוני בתהליך התפתחותה של האישיות. דברובסקי טבע את המושג "עוררות יתר של ילדים מחוננים".
🌸 הכוונה היא לרגישות גבוהה מאוד אותה מתארת גם הפסיכולוגית, ד"ר אלין ארון, בספריה, כתופעה שאם לא מודעים לה, היא נתפסת כפתלוגיה.
🌸 דברובסקי מתייחס לרגישות הזאת, כאל נכס יקר מפז, מפני שהיא הדלק ממנו יוצרים ומעצבים הממציאים, ההוגים והאומנים את הקידמה והתרבות שלנו.
ילדים מחוננים הם בעלי עָצמות רגשיות ואנרגטיות רבה המפריעות לשגרה ולסדר. הילדים המחוננים קולטים מידע מהעולם סביבם, מגיבים ופועלים מהר יותר ובעָצמה גדולה יותר מילדים אחרים.
הם מגורים הן על ידי מה שקורה סביבם והן על ידי מה שקורה בתוכם. כיוון שהם קולטים ומעבדים גירויים באופן שונה מבני גילם, הם לרוב בלתי מובנים לסביבתם. ההתלהבות שלהם נראית מוגזמת, רמת האנרגיה הגבוהה נתפסת כהיפראקטיביות, ההתמדה נתפסת כנדנוד, שאילת השאלות נתפסת כערעור על סמכות, הדמיון נתפס כחוסר תשומת לב, הלהיטות, התשוקה והרצון העז נתפסים כמשבשים.
ובכלל – הרגשות החזקים והרגישות נתפסים כחוסר בגרות, והיצירתיות וחוסר המוכנות להכוונה נתפסים כהתנגדות, או כאי קבלת סמכות.
בסופו של דבר – הם (הילדים המחוננים) מאובחנים כהפרעת קשב.
המושג 'עוררות יתר', הנמצא בהתאמה גבוהה בקרב מחוננים עלול לבלבל, כי הסימפטומים מתאימים גם לילדים עם הפרעות קשב.4 למשל:
בעוררות יתר פסיכומוטורית ניתן לראות את המאפיינים הבאים:
עוררות מוגברת של מערכת העצבים, פעילות גבוהה, רמת אנרגיה גבוהה, הנאה מהתנועה כשלעצמה, אימפולסיביות ודיבור מהיר עם מחוות גוף רבות.
זה מתנהג כהיפראקטיביות.
בעוררות התחושתית תהיה רגישות גבוהה מאוד לריחות, טעמים, מגע ורעש.
העוררות הקוגניטיבית, תתבטא באמת ובצדק הנכונים להם, ואין אחרת, בהישגיות, ברצון להעמיק וללמוד באופן עצמאי, בחשיבה "מחוץ לקופסא" ו"נגד הזרם" ובמוסר המפותח לגילם. שימוש מרובה במילים "לא הוגן", "לא פייר".
העוררות הרגשית, מתבטאת בכך, שהתגובות לטוב ולרע, לא פרופורציונאליות למה שקרה, מפני שהכל נקלט, נספג, מעובד, נטמע ולא "יוצא מהאוזן השנייה"…
העוררות בדמיון תתבטא במשיכה לגיבורי על, וסיפורי פנטזיה, עולם פנימי עשיר ורוחש פעילות, וערבוב בין מציאות לדמיון. (זה נורמטיבי להם ולא פתולוגי).
מאפיינים אלה מצטרפים אל חוסר הסבלנות למטלות שנראות לא רלוונטיות, צורך בגרייה אינטלקטואלית כל הזמן, הטלת ספק בקביעות ומוסכמות, סקרנות גבוהה מאוד ואי סבילות למטלות משעממות.
בשל הדמיון הרב למאפיינים הקשורים לקשיי קשב וריכוז, אפשר לראות מחונן בעל עוררות יתר פסיכומוטורית ולחשוב שהוא היפראקטיבי ובעל קשיי קשב וריכוז.
ילד מחונן בעל קשיי למידה, (כן, יש דבר כזה, מחוננים ומתקשים, כי הקושי הוא טכני ולא חשיבתי), מפצה פעמים רבות על כך בשל האינטליגנציה הגבוהה.
הוא מצליח לעמוד בדרישות הלימודיות בבית הספר, מבין את החומר הנדרש בקלות ולכן אינו זקוק לתהליך למידה שיטתי ומורכב. דבר זה הוא גם בעוכריו של הילד הזה, כיוון שלעתים רבות הוא מוביל לאיתור ואבחון מאוחרים יותר של הלקות, מה שאומר שהוא זמן רב יותר במעגל של תסכול.
ילדים מחוננים, מפותחים מאוד קוגניטיבית, אך הקוגניציה מתפתחת אצל רבים מהם על חשבון היכולות החברתיות – רגשיות והם נחשבים לרוב "לא זורמים" וככאלה שאינם יודעים לקרוא נכון מפה חברתית. ואכן, למרות המחוננות שלהם, הם צריכים הרבה תיווך, תמיכה והכוונה בצד החברתי- רגשי.
אני מוצאת את עצמי לא פעם, מתווכחת לגבי אבחונים של ילדים מחוננים שהוגדרו כילדים על הרצף התקשורתי.
הם לא! (ויש לי למה להשוות, כי לומדים במרכז ילדים מחוננים על הרצף, ויש הבדלים ברורים בין עוררות יתר של מחוננים לבין אוטיזם.
חשוב לדעת להבדיל ביניהם, כמו בין עוררות יתר להפרעת קשב, כי יש סימנים התנהגותיים שיכולים להתפרש, בטעות, כאוטיזם.
דוגמאות למקרים של נזקי הריטלין:
ילדה בכיתה ד', עם המאפיינים של עוררות, וקשיים רגשיים, התחילה להתנהג באופן מדאיג ואובססיבי, סירבה לחצות כביש כשההורה לידה, טענה שרואה מראות מפחידים, והלחיצה מאוד את ההורים בהתנהלותה. כששאלתי מה השתנה לילדה בזמן האחרון. הסתבר שהתחילה לקחת ריטלין.
כאשר התקשרו לנוירולוגית, נאמר להם שאין קשר. בכל זאת ההורים "העזו" להפסיק את התרופה, והאובססיה חלפה.
כן, הילדה היתה זקוקה לליווי ולתמיכה רגשית וההורים -להדרכה. כן. הילדה עדיין לא זרמה חברתית, ונזקקה לתמיכה והכלה לאורך השנים, אך ההתנהגות האובססיבית, נפסקה.
ילד בכיתה ג', במרכז מגיל הגן. היה תוסס, פעיל, ותזזיתי, בעוררות יתר. ילד מבריק. מקבל ריטלין מכיתה א'. ילד שהגיב על כל דבר, גם על מה שלא מצריך תגובה.
ההורים המודאגים התקשרו לשתף אותי, שנודע להם, שבנם חווה הצקות, השפלות ואלימות בבית ספרו, אך הוא אינו מגיב לכך וכאילו אפאתי.
כששאלתי אם הריטלין שיבש לו את האינסטיקטים, שללו את הרעיון. אחר כך עודכנתי, שחזרו עם הסיפור לנוירולוג והוא הפחית את המינון.
ילד נוסף בכיתה ג', קיבל ריטלין מכיתה א'. למה? כי הוא זז מדי ומתרגז מהר. הילד היה אלוף הארץ בתחום מסויים. באמצע השנה, יידעו אותי ההורים, שהילד הופנה לאיבחון נוסף, והטענה היא שיש לו חרדה חברתית.
ילד בכיתה ג', היפוטוני, דיסגרפי, עם עוררות יתר, ובעיית התארגנות. בכיתה ב' המורה הפנתה לנוירולוג, כי לא ממצה את הפוטנציאל…אובחן כהיפר אקטיבי. קיבל ריטלין. אך בשבועיים הראשונים המורה לא ראתה שינוי. אז הגבירו מינון, הילד עבד מהר ובהצלחה והעיר שושן צהלה ושמחה…אבל – כחודש אחר כך, הילד לא דיבר עד דאגה. היה אפאתי. בבריכה, עמד במים כמו זומבי, כשכולם משתוללים סביבו. ההורים מייד הפסיקו את התרופה. הילד חזר לעצמו.
ילד בכיתה ב', הגיע אלינו כשהוא מקבל ריטלין כבר מכיתה א'. כששאלתי למה, אמרו שהוא עובד יותר טוב, ממוקד יותר ופחות מפוזר וממצה יותר את יכולותיו כאשר הוא עם ריטלין.
(לא היו בעיות התנהגות או פערים לימודיים רציניים). כשהיה בכיתה ה' יצא בחרדה משיעור בגלל סרטון שהמורה הראה בשעור מדעים. (סרטון מתאים לגיל, לתוכן וכ"ו).
בשיחה עם ההורים אמרו שהילד בחרדות ושהוא מערבב בין מציאות לדמיון בכך שהעולם החיצוני נכנס ללא סינון פנימה והופך למציאות.
ילד בכיתה ג'. מקבל תרופה. מכיתה א'. ההורים גרושים. האב ניתק קשר לגמרי. אנחנו פנינו לאמא, כי ראינו ילד מבריק, נוהג במין אפאתיה, רדום, לא מתקשר חברתית ובמין ניתוק.
ידענו שהוא מבריק, כי לפעמים היה עירני, בעניינים, והדהים בתשובותיו. בשיחה עם האם, התברר שהוא מקבל ריטלין, אך לפעמים שוכח לקחת.
מה שהסביר את פער ההתנהגויות. כששאלתי מדוע קיבל תרופה, האם ענתה שהוא אימפולסיבי, לא מסנן את דבריו, מדבר המון, חושב בקצב אש, לא מאורגן ומגושם.
לא היו איתו שום בעיות התנהגות. בבית ספרו איימו על האם שאם לא יקבל ריטלין, יפנו אותו לוועדת השמה. האמא אמרה, שאין לה מנוחה ממנו ואי אפשר לעמוד בקצב המחשבות והדיבורים שלו, ולכן מקבל כדור גם בשבת. הילד התלונן בטיפול שלו, שהכדור "עוצר אותו". המטפלת, שכנעה אותו שזה לטובתו.
ביקשנו מהאמא, שביום שהוא מגיע אלינו לא ייקח כדור. ביום זה, הגיעו אלי המורים ואמרו: הוא תוסס, אבל ככה אנחנו רוצים אותו. הוא בעניינים, עירני, מתקשר יפה עם הילדים ועובד.
הדהים אותנו, כמה הוא רעב ביום הזה. אוכל כמויות של אוכל. הריטלין ידוע כמדכא תיאבון וכנראה הגוף מפצה את עצמו, ביום הזה, כשהחומר לא במערכת.
ישנם עוד מקרים רבים כאלה, אך קצרה היריעה מלפרט וגם מפאת צנעת הפרט.
גדל כאן דור, שנדרש ודורש מעצמו, לעמוד בדרישות בלתי הגיוניות, להיות הכי הכי, לקלוט ולעבד אלף גירויים בשנייה, לנצח ויהי מה, להגיע הכי רחוק בכל מחיר, ולהפנים היטב, "שאחרת אתה לא תהייה שווה כלום".
במקום להפסיק את המירוץ המטורלל הזה, נעזרים בריטלין, כדי להגיע להישגים הכי גבוהים בתיכון ובאקדמיה. אם יעשו פעם מחקר מקיף וגדול, על שימוש בריטלין אצל סטודנטים, במיוחד במקצועות "הנחשבים", האם יבינו, שרובם לא היו מסיימים את התואר ללא סחר ושימוש נפוץ בריטלין, כסם ממריץ?
והנה האבסורד –
הציונים האלה – הם לא אמיתיים. הם תוצאה של ריטלין!
אז כל הזמן מעלים עוד ועוד את הדרישות הבלתי הגיוניות של הלימודים.
ועל המחירים הנפשיים שגובה ההצלחה הזאת- לא מדברים. נזקים של התמכרות ושימוש בחומרים ממכרים אחרים.
טוב! קראנו, אתם אומרים עכשיו בליבכם, אבל מה עושים?
העצות הבאות מתאימות וישימות, למגוון ילדים.
קודם כל לומדים לשוחח עם הילד.
לשוחח זה לא שיחת נזיפה. לשוחח זה לא "ככה לא מתנהגים ואי אפשר איתך ותבטיח לי ש…"
לשוחח זה לא לבקר, לשפוט, להטיף מוסר ולאיים. לשוחח זה לנסות ולהבין, מה ההיגיון של הילד. איך בהיגיון שלו הוא רואה את הדברים וחווה אותם.
מה כרגע הוא חווה כחציית ים-סוף ואיזו עזרה הוא מבקש. לשוחח זה, שכאשר ילדים אחרים מאשימים אותו שהיכה, קילל, הרס, וכד', לבנות את כל הסרט, של מה קרה שם, מהתחלה, בשאלות קטנות, חפות מביקורת ושיפוט, ולהבין מה הביא אותו להתנהגות הזאת.
פעם אחר פעם התברר לי, שהמתלונן, הוא זה שהתחיל ראשון, בכך שידע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ, כדי לגרום לאיבוד שליטה.
כן, הם צריכים ללמוד לווסת את הכעס, אך איך אפשר לעשות זאת, כשכל מי שמתנהג כלפיהם בבריונות מילולית או פיסית, לא ננזף אפילו, בעוד הם, מושעים לשלושה ימים בגלל שניסו לעצור את הבריונות כלפיהם?
ילדים רבים מווסתים את הכעס בכך שהם יוצאים למסדרון, למגרש, לחצר ולוקחים זמן לעצמם, כדי להירגע.
זה מלחיץ את איש הצוות, החושש שהילד יברח הביתה או יינזק בחצר, והלחץ פותח מאבק כוח להחזיר אותם ללמוד, שיהפוך למרדף פיסי אחריהם.
רצוי לומר להם: אני מבין שאתה צריך זמן להירגע, אני לא כועס, אני דואג לך, כי אתה נסער והייתי רוצה להבין מי ומה פגע בך כל כך.
אני גם דואג לשלומך כשאתה לבד כאן. אשמח אם תספר לי… אם הילד לא מוכן לבוא, אומרים: אתן לך עוד זמן.
אני מחכה לך בפנים. אם אינו נכנס תוך זמן סביר, יוצאים אליו שוב וחוזרים ברוגע על אותו משפט. מניסיוני, ברוב הפעמים, הילדים נרגעים וחוזרים פנימה.
לעיתים, יעדיפו לחזור לכיתה, מאשר לדבר עם איש הצוות שדאג לשלומם.
אני מנחה, לתת להם להיכנס לשיעור, (גם אם התגנבו ב שקט פנימה), בלי לפנות אליהם או להפנות אליהם תשומת-לב, ובסוף השיעור, בפרטיות, לייצר שיח שיעזור להם להסביר מה קרה.
דבר שני – הוא לבנות לילד תוכנית אישית.
ושוב – תוכנית אישית אין הכוונה לדף מלא חוקים, הוראות ותקנות ובו מפורט איך עליך להתנהג, ורק אם תעשה כך וכך תוכל להשתתף בשיעור ולהיות חלק מאיתנו… תוכנית אישית זו לא תוכנית לעיצוב התנהגות, לפיה נעצב אותך עד שתתנהג "כמו כולם". ואם לא, אז לא תהיה כאן.
תוכנית אישית היא תוכנית למידה אחרת. עם חוברות אחרות, עם שיבוץ לשיעור בכיתה מקבילה, בשעה שבה הילד לא מסתדר עם המורה/ התוכן/ המשימות שיש כרגע בכיתה שלו.
בתוכנית כזו מותר לילד המרגיש, שמה שנדרש ממנו כרגע הוא מעבר ליכולתו, לצאת למסדרון ולקרוא/ לצייר/ או לפתור חידות.
זו תוכנית שבה ילד מחונן, למשל, מאותגר על ידי תכנים או חקר שהם מעבר לרמת הכיתה. תסכול של ילד מחונן לא מאותגר, הינו כתסכול של ילד בעל קשיי למידה או קשב.
תוכנית אישית, בודקת בעזרת השיח הנכון עם הילד, מה קשה לו, האם דף העבודה עמוס מדי, האם הגדלה של הדף תעזור לו? או הקראה?
מה נדרש לו כדי לא להתבייש בקשיים שלו ולהעדיף להפריע מאשר להיראות טיפש.
תוכנית אישית, היא לחשוב על איש קשר נוסף, בבית הספר, שהילד יראה בו כתובת נוספת לעזרה, במידה והקשר עם המחנך/ת לא עובד או ביום שהמחנך לא נמצא.
דבר שלישי – להפסיק להעניש!
עונשים רק מגבירים את הרצון לנקמה ויוצרים מעגל קסמים של מאבקי כוח.
חשבתם פעם, כמה אלימות אנחנו מכניסים, בלי לשים לב, לתוך התקשורת שלנו עם הילדים שקשה להם?
עונשים, צעקות, נזיפות והטפות מוסר קולניות, איומים, התניות, שימוש בכוח כדי לכפות התנהגות רצויה, או שלילת זכויות כדי "לחנך", הם, אכן, אמצעים אלימים.
לעיתים צריך להפעיל תוצאה הגיונית לאירוע שקרה, אך היא תגיע אחרי בירור יסודי רגוע ומכיל, שיח להיגיון, הפרדה בין העושה למעשה (השקר שהשתמשת בו הפתיע אותי – במקום: אתה שקרן), וניסיון להבין את מצבו הרגשי והקיומי של הילד.
במרכז למחוננים, היה ביקור של סטודנטים להוראת מחוננים. הם צפו בשיעור.
כשהם יצאו מהשיעור, אמרה אחת מהן:
אני מורה ותיקה ואני בהלם. אין כאן משמעת בכלל וזה היה שעור מופלא, הילדים הגיעו לתובנות מדהימות, היתה תקשורת מדהימה ביניהם, אבל – הם לא הצביעו, הרעישו, הסתובבו.
אחד ישב מתחת לשולחן, למה לא דרשת ממנו לשבת כמו כולם. אחד עלה וירד במדרגות (שבתוך הכיתה), תוך כדי למידה ועבודה, ואחרת יצאה החוצה ונכנסה כמה פעמים. איך את מצליחה ללמד ככה? והמדהים – שהם ממש למדו!
המורה ענתה לה: ככה הם לומדים. רעשנים, דעתנים, תזזיתיים, ואני לא מכלה את השעור בהערות ואיומים כמו די, תפסיק, תקום מייד, צא החוצה, מה שמוציא אותם מיידית מאווירת העשייה.
רוב הילדים עובדים לפי הכללים. אלה שלא, כל עוד הם לא מפריעים, לומדים תוך כדי תנועה. הילד שהתיישב מתחת לשולחן, לא מפריע לאף אחד. ככה הוא מרגיש מרוכז ומוגן. כשאני לא נכנסת איתו למאבק כוח על כך, אף אחד אחר בכיתה, לא חושב לחקות אותו. כנ"ל הילד במדרגות.
הוא לא הפריע, לא הרעיש, לא שיגע אף אחד. הוא זז. זה הכל. כשהם הגיעו לרעיון או תשובה – חזרו לקבוצה שלהם עם תובנה.
הילדים, מכך שהמורה מכילה, לומדים לא להתייחס לזה, כאל משהו חריג.
ילדים זקוקים לחשיבה אחרת. לא לריטלין. ילדים מחוננים הם ילדים עם צרכים מיוחדים. כן. מפליא לחשוב ככה. וילדים עם צרכים מיוחדים מחוננים או לא, זקוקים לחשיבה אחרת. לשינוי גישה.
הרצון לעצב אותם "כמו כולם", "שיעשו מה שאומרים להם", שלא יערערו על הדברים, שלא יחשבו שרק להם מגיע, מגביר אצלם את העויינות וחוסר השקט.
העיצוב הזה בעזרת עונשים, תרופות, אבחנות ואיבחונים שונים, גורם להם להרגיש פגומים.
לסיכום:
כמדריכת הורים וכיועצת, מה שהניע אותי לכתוב מאמר זה, הוא שאני מודאגת מאוד מכך, שהמערכת מפנה יותר ויותר ילדים לטיפול תרופתי, כבר מגן חובה או כיתה א', וממיינת אותם כלא נורמטיביים.
בנסיונה ל"עגל את הריבועים", כדי שיתאימו לתבניות המוכרות והרצויות לה, היא לא רואה איך בדרך, נשברים בריבועים כל ה"שפיצים", וגם הלב.
אני פוגשת הורים אובדי עצות מול הלחץ של המערכת והורים החוששים לעתיד ילדם.
אני פוגשת מורים, אכפתיים, אך וחסרי כלים וידע המאפשרים להתמודד עם התנהגויות מפריעות. אני מקשיבה ומנסה לעזור ואני דואגת, מאוד, כי נראה, שכולם משוכנעים, שאין שום דרך אחרת, לטיפול, פרט לריטלין.
הוא מהיר, אפקטיבי, פועל מהר ולאורך זמן, ולא דורש שום מאמץ חוץ מלבלוע אותו.
אל תופעות הלוואי שלו, מתייחסים כבעייה נפשית, הדורשת תרופות נוספות.
שיטות אחרות, דורשות מאמץ, זמן, התמדה וסבלנות. בעולם הלחוץ שאנו חיים בו, הם נחוות כלא ענייניות. הן גם נחשבות כ"לא מדעיות" לעומת הריטלין.
אני מקווה שהורים ימצאו את הכוח, לחפש פתרונות אלטרנטיביים, ולהשתמש בכלים של שיח נכון להיגיון, הקשבה אמיתית והכלה ללא שיפוט, כדי שיוכלו להגן על מוחם ונפשם של ילדיהם.
הערות:
- עמלה עינת ותומר עינת – כתב אישום: ליקויי למידה, נשירה ועבריינות (ת"א, הקיבוץ המאוחד 2006).
- ראה בכתובת זו מאמר של אלין קשטכר –
3. אלין ארון – אדם רגיש מאוד ( הוצאת פוקוס 2011).
אלין ארון – ילד רגיש מאוד (הוצאת פוקוס,2012).
ועוד:
את מה שאני ראיתי שנים, הבינו גם מומחים וחוקרים בשנים האחרונות, ושמחתי לקרוא סוף סוף, מאמרים וספרים אמינים, המחזקים את דעתי על נזקי התרופות הפסיכיאטריות והממריצות (ריטלין).
רוברט ויטקר – אנטומיה של מגפה (הוצ' פוקוס 2017)
רפואת יתר הפרעות קשב – אלן שוורץ (הוצ' פוקוס 2019)
מאמר שפרסמה טניה פיינשטיין פסיכיאטרית בביה"ח טלביה, כתגובה לספרו של ויטקר:
פיינשטיין, ט. (2014). יעילותן של תרופות פסיכיאטריות – תמונת מצב מהשטח. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3117
חלק ג' בסדרת המאמרים "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם"
מאת דורית שיקיירסקי
חלק ג' של המאמרים נקרא: "תוצאות ארוכות טווח לא מה שחשבתם"
הפרק בחלק זה שכותרתו "מתן תרופות לילדים / ילדות בצל תרופות פסיכואקטיביות" – מדבר על נזקי הריטלין.
ניווט מהיר בין חלקי המאמר: על הזינוק בשיעור הנכות הפסיכיאטרית | על השפעתן של תרופות פסיכואקטיביות | על סכיזופרניה | על התמכרות לתרופות נוגדות-חרדה | על דיכאון | על הפרעה דו-קוטבית | על מתן תרופות לילדים | על הפסיכיאטריה הביולוגית כאידיאולוגיה | על מעורבות הרופאים | על חלופות
