כשאומרים ילד מחונן, מייד נדלקות לנו כל נורות ההערכה במוח והמחשבה האוטומטית היא: 

הוא יגיע רחוק, החיים שלו יהיו "דבש" וההצלחה הגדולה כבר ממתינה לו בפתח… הוא יהיה פרופסור כבר בגיל עשרים והשמיים הם הגבול.

אבל המציאות היא הרבה פחות נוצצת.

ילדים מחוננים הם ילדים עם מאפיינים מיוחדים ביותר ועם צרכים מיוחדים.

יש "מחוננים" שמתפקדים היטב, זורמים חברתית, וממצים את יכולותיהם. 

אבל גם הם נושאים עימם לאורך החיים, את הצורך להיות "הכי- הכי",  את החשש להיכשל, ואת הפחד לאכזב את המצפים מהם לגדולות ונצורות.

אני רוצה לספר על "החְנוּנִים"  ו –"החְנָנוֹת", אשר מתויגים כמוזרים ושונים.

בעבודתי רבת השנים עם ילדים מחוננים, למדתי שרבים מהם, חווים ניכור חברתי ובדידות גדולה, למדתי, שיש חוסר הבנה תהומי של הסביבה לצרכים שלהם. 

למדתי, שמשודר להם שדר תמידי, מהמבוגרים האחראים עליהם, שהם אינם עומדים בציפיות, שמשהו בם לא תקין, שהם לא "נורמטיביים", ושאינם ממצים את היכולות הגבוהות שלהם.

תלמידים לימדו אותי, שיש לחברת הילדים, סולם לדירוג מחוננים ולפיו ייקבע עתידו החברתי של הילד.

המחוננים: (מחונן)

נמצאים בשלב העליון  והשווה (בעיני המבוגרים) . הם אלה החכמים, הזורמים חברתית (יחסית) והמוערכים כמצליחים. 

הם מצליחים לרוב לפענח, מה אסור ומותר בחברת הילדים שהם שייכים אליה. 

הם משחקים  כדורגל – מבחן הכניסה לחברת הבנים. כשהם ביקורתיים או "חופרים" הילדים מכילים את זה. 

בקיצור – הם מצליחים פחות או יותר "לזרום".

החנונים: (חנון)

נמצאים בשלב האמצעי. הם חכמים מאוד, "חופרים" מדי, ולא יודעים להפסיד בכבוד. 

הם קוראים ספר בהפסקה, במקום לשחק עם כולם. הם לא טובים בכדורגל.  

הם מדברים על דברים ברומו של עולם, ואף אחד לא מבין איך זה קשור לשיחה המתנהלת. 

הם מצטטים משפטים מתוך ספרים, שאף אחד לא קורא ומספרים בדיחות שמצחיקות רק אותם. 

הם נפגעים מהר, לא מפענחים קודים חברתיים. כשמשהו לא הוגן בעיניהם – זה סוף עולם. 

לכן, הם מסתבכים חברתית כל הזמן.  הם אלה, שיזכירו למורה, שאתמול היא אמרה, שיהיה היום בוחן ותיכף מסתיים השיעור… הם בודדים. 

לרוב, הילדים מתעלמים מהם, או לועגים להם.

החננות: (חננה)

נמצאים בשלב התחתון של הסולם, כלומר במעמד נחות מאוד. הם כל מה שנאמר על החנונים, אבל, למזלם הרע, הם "יורמים". 

הם ממש לא זורמים. הם מסורבלים ומגושמים בתנועותיהם, חסרי ביטחון, "משקפופרים", הבגדים מונחים עליהם ברישול (גם הטרנדיים ביותר), הם מדברים במלמול ויש להם מנהג קבוע ודוחה (מבחינת הסביבה), כמו תנועה לא רצונית, חיטוט באף, ניגוב נזלת בשרוול וכד'. הילדים דוחים ומנדים אותם ואף מציקים להם מילולית ופיסית.

ההתפתחות השכלית המהירה והמואצת של מחוננים, באה על חשבון  ההתפתחות החברתית- רגשית שלהם. 

הם יודעים בגיל שלוש לקרוא ולכתוב וכמה זה שתיים בריבוע, אך לא יודעים לפענח את הקודים הסמויים של חברת הילדים, להציע לאחר לשחק יחד, או להתאים את עצמם במהירות לניואנסים חברתיים משתנים הדורשים ציות לכלל: "ברומא תהיה רומאי"…

מהו קוד סמוי?

זהו קוד שחברת ילדים מסויימת ממציאה לעצמה. לקוד הזה אין קשר לחוקי המקום או לתקנון. המבוגרים לא יודעים עליו.

למשל: מדוע ילדים בבית הספר נמנעים מלהיכנס לכיתה אחרת בהפסקה? 

הרי לפי החוק והתקנון לא אמורה להיות שום מניעה? אבל בקוד הסמוי של הילדים, אף אחד לא נכנס לטריטוריה, שאינה שלו!

דוגמאות נוספות?

הסתיימה ההפסקה. לאחר הצלצול יש תור ארוך ליד הקולר של המים. מגיעים ילדים מכיתה ו', עוקפים את התור ושותים מים. 

שאר הילדים שותקים. רודף הצדק המחונן, מתחיל לריב איתם. האחרים  לא עוזרים לו. יוצאת מורה ומפזרת את הילדים.

מה, כולם פראיירים???

ממש לא! הקוד הסמוי שהופעל בתור לקולר הוא, שאף אחד לא ממהר להיכנס לשיעור, מתוך הנחה שהמורה לא תעניש ילד שכיתות ו' עקפו אותו… 

מצד הילדים האחרים, שכל ילדי שכבת ו', יעקפו אותם בתור. 

לא רק שהם לא מודים לילד שלחם על הצדק, הם  יוצאים משם כועסים עליו מאוד, כי הוא קלקל להם את האפשרות לקצר לעצמם את זמן השיעור… 

הם  יסמנו אותו כמי "שלא מבין כלום" והנקמה בוא תבוא: בכאפות. בהתנכלויות, בחרם, במשפטים מעליבים וכיו"ב…

הפסקת אוכל. ילדים מזמינים את לוחם הצדק הנ"ל, להחביא למורה את המחק. במקום להגיד להם: 

"לא עכשיו, אני עדיין אוכל", ולגרום להם ללא מהומות, להמשיך לבד, או לשכוח מזה, הילד הזה, ינאם להם, נאום חוצב להבות, על מה שאסור, יוכיח אותם כשאחרים שומעים, וגם, לא עלינו, יספר למורה מה התכוונו לעשות…

בקיצור – לעולם לא יזמינו אותו יותר למעשי קונדס או למשחק בכלל, הוא יסומן כ"מלשן" וכפי שנאמר – "הלך עליו"!

אז מה, הוא רואה חוסר צדק או עוולה חברתית וצריך לשתוק?

הוא לא צריך לשתוק. 

הוא  צריך ללמוד מתי ואיך מתערבים, באיזה מינון, איך לא יוצאים מהעניין בשן ועין, מתי מעשה הקונדס המתחולל אינו מזיק או שהוא עובר את גבול הטעם הטוב.

את הדברים האלה, לא מלמדים באף מקום. מבחינת הסביבה, זה אמור להיות מובן מאליו כמו לעפעף בעין. איך מלמדים מישהו לעפעף?

כאשר ילד בן שמונה, מבין ומדבר כבן שלושים, זה מאוד מרשים אותנו. ואז כשהוא כועס על משהו, נעלב ובוכה וצועק כבן שמונה, אנחנו אומרים לו: 

"מילד חכם כמוך ציפיתי ש"… וגם: "אתה מתנהג כמו תינוק!

האומנם?! 

איך אתם חושבים, הוא אמור  להצליח להתנהל בעולם הלחוץ והדורשני הזה, עם הר הציפיות שהעמסנו על כתפיו?

לרוב, הוא לא מצליח. הוא מכונה בשמות "חנון" ו -"חננה", מתקשה לפענח את המפה החברתית, חברת הילדים מתנכלת לו, ואין לו מושג למה.

ילדים מחוננים ניחנו ברגישות גבוהה מאוד.  הכל נכנס, נקלט, מעובד, משאיר סימן וצלקת, ולא! אף פעם לא יוצא מהאוזן השנייה…

כתבתי נֵחַנּוּ ברגישות זו, כי אם יודעים לכוון ולהכיל ולהסביר להם, איזה נכס זו רגישות כזו, ולא משדרים להם שהם "קוקו", 

הם  והסביבה שלהם ילמדו, שתרבות ואומנות  והמצאות ומוסיקה וטכנולוגיה, מקורן  ברגישות המופלאה הזו. 

אם עקבתי אחר תנודת עלה ברוח, ייכתב שיר, והאור הנשבר עליו, יעלה ציור, רחש הרוח בעלים ייכתב כלחן, וכיפוף הענף ברוח יתורגם למשוואה על כוחות של לחץ וגמישות.

ילדים ומשפחות רבות, חווים את הייחודיות המחשבתית והמחוננות כסוג של משא כבד, מועקה תמידית ורגשי אשמה. 

ההורים חשים שהם לא עושים מספיק  כדי  שהילד ימצה את הפוטנציאל הגלום בו, והילדים חשים שהם מאכזבים ללא הרף את הוריהם.

בעבודה שלי עם ההורים, אני מלמדת אותם לפגוש ולהבין את החוויה של ילד מחונן, עוזרת להם להבין, שיש דברים חשובים יותר מ-"למצות את הפוטנציאל" בכל מחיר, ובעיקר, שמה שנחשב נורמטיבי לילד מחונן ורגיש מאוד, לא נחשב נורמטיבי אצל האחרים. 

לרוב, הילד הזה, בסדר גמור!!! 

כל מה שהוא צריך, זה שהמבוגרים שסביבו יבינו, מה בשבילו, בחיים האלה, כילד חכם ורגיש מאוד, שלא יכול לבחור את סביבתו, מוריו, בית ספרו, שעות השינה שלו ואופן הלמידה המיטבי שלו, נחווה בכל פעם מחדש, כ"סוף עולם"…

בהרצאות ובייעוץ ההורי שלי, אני מאירה את הדרכים בהן ניתן לשפר את התקשורת עם הילד המחונן. 

אני לא רוצה לשנות את הילד. וגם לא לטפל בו עד "שיתנהג כמו כולם". 

לרוב, לילד אין שום פתולוגיה. הוא פשוט חושב אחרת וחווה אחרת את הדברים.

הוא מיוחד להפליא בכך שאינו כמו כולם.  כאשר הסביבה שלו (מורים/ הורים/קרובים), לומדת להקשיב לו ולשאול מה הוא מבקש לנשמתו (לא למיצוי הישגיו), ניתן לפתח איתו שיח ללא הטפה, שיפוט וביקורת, שמאפשר לו לשתף, להיעזר, ולהצמיח כנפיים. 

רבים שואלים אותי, ואיך הוא ילמד להסתדר בעולם הזה? את חושבת שכולם ילכו  סביבו על ביצים כל חייו? 

לא. וזאת לא  כוונתי. אבל, מי שעזרנו לו בילדותו להצמיח כנפיים גם כשנכשל, לבטא בבהירות את צרכיו ורגשותיו, לסלוח לחולשותיו ולהאמין ביכולותיו, יגדל להיות מבוגר אמפתי, אחראי, עצמאי ומסוגל.