פעמים רבות, כשהורים פונים אלי לייעוץ, הם מבקשים שאטפל בילד. הם ממש עומדים על כך, שהעבודה שלי תהיה עם הילד.
"אני לא פסיכולוג!" הם אומרים לי. "אין לי כלים כמו לאנשי מקצוע!"
והתשובה שלי: "עם הדרכה הורית, אתם יכולים להיות מטפלים טובים לילד שלכם!"
אם אתם הורים "נורמטיביים" מבתים מתפקדים, המחפשים דרכים להיטיב עם הילד שלהם ודואגים לשלומו הנפשי והפיסי – אתם יכולים.
בעבודה שלי, אני מטפלת בסביבה ולא בילד. אני בונה עם ההורים ארגז כלים של שיח נכון, הקשבה, הכלה ויכולת להתחבר לחוויה של הילד, מזווית הראייה שלו.
לדוגמה – רותי היא ילדה בת 15, אשר נשארה לישון אצל חברה שלה. רותי מתקשרת בשתיים לפנות בוקר לאמא שלה, שתפתח לה את הקוד לטלפון הנייד.
על פניו – ילדה חצופה, ללא גבולות, המסכים שיגעו אותה, והיא לא מבינה איפה היא חיה! צריך להחרים לה את הנייד לחודש!
מתחת לפני השטח – למחרת, בשיח הורי רגוע, ללא שיפוט וביקורת, יתגלה כי רותי הרגישה מאוד לא נוח בבית החברה.
היא פחדה בבית הזר והחשוך והרגישה בודדה. לשחק בטלפון היה המפלט. גם לשמוע את הקול של אמא…
שינוי דפוסי התגובה ההורית, ואימון ביצירת שיח נכון, אפשרו לאמא להבין מה הניע את רותי לפעול באופן לא הולם.
מתוך ההבנה הזו, ניתן לשאול את רותי האם השיחה לאמא עזרה לה, ואם יש לה הצעה, מה עוד יכול היה לעזור?
רותי תבין בעצמה, בשיחה המכילה והמנסה להבין את הצד שלה, שלהעיר אנשים בשתיים לפנות בוקר, זה קצת מוגזם.
היא גם תבין, שיש לה אמא שאפשר לשתף אותה בדברים אישיים ומלחיצים. עכשיו יש לה עוד אופציה, איך לפעול נכון, במקרה דומה.
לילד המקבל טיפול, שעה בשבוע, יש מקום משלו ואוזן קשבת. זו בהחלט עזרה חשובה.
נכון! אבל בשאר הזמן, הוא חוזר אל הסביבה הקבועה שלו, אל המשפחה, המורים והחברים, שהם מעגלי השייכות שלו.
זו הסביבה שבה הוא אינו מוצא את עצמו. סביבה המשדרת חוסר אונים כלפיו, ואינה יודעת "מה לעשות אתו."
הילד, המתוסכל והכועס, מביע את רגשותיו על ידי התנהגויות לא רצויות.
בקיצור –
מעגל קסמים, ללא שום קסם, שניתן ואפשר, ברוב המקרים, לשנות לטובה את מהלכו.
אני מתעקשת לעבוד עם ההורים כי
כדי לעזור לילד, ההורה צריך לעבור שינוי בדפוסי החשיבה והתגובה שלו ולפתח שפה חדשה.
ההורה צריך ללמוד לשאול את עצמו, מה מפעיל אותו ומה גורם לו להפעיל תגובות אוטומטיות ולא יעילות.
ללא העבודה האישית, הנדרשת ממנו, הורה לא יוכל להבין את הקשר ההדוק הקיים בין מה שקורה בבית לקשיים שהילד חווה.
חווית החיים של הילד בבית, משליכה על התנהלותו החברתית, הלימודית והרגשית.
דוגמאות לקשר בית הורות וקושי חברתי של ילד:
כאשר ילד, נכנס למרחב האישי של ילדים אחרים ונוגע בחפצים שלהם ללא רשות, פותח ארונות בבתים שאינם שלו,
ומשתמש ללא רשות במה שמצא, כאשר הוא משתלט על כל המרחב של השולחן המשותף בכיתה, האם זה רק מפני שאין לו דרך ארץ?
יסתבר לרוב, שלילד הזה אין תחושה של כיבוד המרחב האישי בבית שלו.
ההורה הוא זה שעונה במקומו, או מחליט בשבילו איך, כמה ומתי הוא יאכל.
ההורה מודיע לו מה עליו לעשות ואיך לעשות זאת.
נכנס ללא רשות לחדרו ופותח לו את התריס, שלא יקרא בחושך, או מוציא לו מהיד, את הארטיק, כי החולצה מתלכלכת.
לרוב ניווכח, שהחפצים של הילד, לא מאורגנים במתחמים שהם רק שלו.
שעל השולחן הקטנטן, שהוא בעצם מדף פשוט וקטן, ליד מיטתו, מניחים ההורים שלו את החפצים שלהם.
אז איך הוא ילמד לכבד את המרחב האישי של האחר?
לעיתים, הורים מאמינים, שכדי לחנך ילד, יש לנזוף, לבקר, להטיף מוסר, ולעשות "שיחות מוטיבציה." אחרת, הם שואלים, איך ילמד?
אם זה השיח שילד חווה, מה הפלא שאינו מוכן לשתף במחשבות, ברגשות ובתחושות שלו.
מה הפלא שהוא "מחנך" ושופט את החברים והאחים שלו, והם מתרחקים ממנו?
ילדים מחוננים, למשל, הם מטבעם הישגיים ושיפוטיים ומתקשים, למרות חכמתם, לפענח קודים חברתיים.
המחשבה השגויה שבאחריותם "לחנך" אחרים, מעצימה את קשייהם החברתיים.
להבנתם, הם עוזרים לאחרים להיות ילדים טובים. אחראים. אז מה לא בסדר? לעזור זה לא להטיף ולחנך.
הורה שלומד לעשות שינוי, יוכל בחיוך ובנועם לשאול את הילד שלו, אם הדרך הזאת מקרבת אליו חברים ואם יש לו רעיון איך לקרב חברים אחרת.
קורה, שבין בני זוג, רובץ ענן של מתח שקט. אין חברות ואינטימיות אבל הם חיים באותו הבית וישנים באותה מיטה.
הם לא מדברים והתקשורת ביניהם היא רק בהתכתבות. אוכלים יחד כמשפחה, רק ביום שישי בערב, למען הילדים.
על פניו הבית מתפקד, הילדים מטופלים, הכל בסדר. אבל, איזה מסר עובר לילדים על תקשורת? פתרון בעיות? שיתוף ברגשות?
מה הילד לומד בבית כזה על חברות, קרבה, אינטימיות?
לכן, הכי חשוב בעיני, הוא לאפשר להורים להבין, איזו משמעות עמוקה יש לדפוס ההורות שלהם בעיצוב התהליכים הרגשיים של הילד.
מה שישפיע גם על התנהלותו כבוגר. אני מעודדת אותם להאמין, שיש ביכולתם, בעזרת הדרכה וליווי הורי, להיות מטפלים מתאימים ביותר, לילד שלהם.
ולהיות שם בשבילו, כל רגע ורגע.
אני ממליצה להורים לעבור תהליך של ניקוי השפה מביקורת, שיפוט והטפות מוסר.
עוזרת להם להבין איך הילד שלהם חווה את הדברים ומהם הרגשות המתלווים לכך. מה גורם לשיחה עם הילד להסתיים בכעס מצידו, או בחיבוק.
השינוי המיוחל בהתנהגות הילד ובתקשורת איתו, קורה, כאשר ההורים מבינים איך הדפוס ההורי שנוצר בבית, משפיע גם ללא מילים,
על ההתנהלות של הילד במעגל המשפחתי, הרגשי והלימודי.